המשנה קובעת כי שחיטה נעשית על ידי חיתוך שני הסימנים (הקנה והוושט) או רוב שני הסימנים בבהמה, וסימן אחד או רוב סימן אחד בעוף.

הגמרא מבררת מהו המקור בתורה לכך ששחיטה צריכה להיעשות בצוואר, כלומר על ידי חיתוך הסימנים. הגמרא מביאה חמש תשובות שונות לשאלה זו.

במסגרת התשובה החמישית, מובא הפסוק בויקרא יא:מו, המשווה בין בהמות לעופות. הגמרא מביאה דרשות נוספות לפסוק זה, כולל דרשה אחת הלומדת משם שעופות טעונים שחיטה של סימן אחד בלבד, ואילו דגים מותרים באסיפה ללא שחיטה כלל. מקור נוסף מובא להוכיח זאת מתוך ההבדלים באופני היצירה (ממעשה בראשית) של בהמות, עופות ודגים.

רבי יצחק בן פנחס סובר שמן התורה אין חובת שחיטה בעופות כלל אלא זה חיוב דרבנן. המקור שלו נלמד מהפסוק המחייב כיסוי הדם בעופות ובחיות (ויקרא יז:יג).