בזמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה מותר להקריב קרבנות בבמות פרטיות. דין זה נלמד מן הפסוק בדברים י״ב:ט: "כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה." המנוחה – זו שילה, והנחלה – זו ירושלים. תוספת מילת היחס "אל" בין שני השלבים באה להפריד ביניהם, וללמד שבתקופה שביניהם הותרו הבמות.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: מדוע המשנה אינה מזכירה מעשר שני בתקופת נוב וגבעון? רבי יוחנן השיב שכאשר אין ארון – אין מעשר שני, על‑פי גזירה שווה המחברת ביניהם. לאחר שריש לקיש מקשה על פירוש זה – שהרי לפי אותה גזירה שווה גם פסח ושאר קדשים לא היו נאכלים – מביא רבי יוחנן הסבר אחר: המשנה הולכת כשיטת רבי שמעון, הסובר שרק קרבנות חובה שקבוע להם זמן הוקרבו, ולכן מעשר בהמה אינו בכלל, ומעשר שני (תבואה) הוקש למעשר בהמה. לפי ההסבר השני יוצא שלדעת רבי יהודה כן הביאו ואכלו מעשר שני בתקופת נוב וגבעון, ודבר זה מקבל חיזוק מברייתא שהביא רב יוסף.

אף על פי שנאמר בתחילה שהפסוק בדברים י״ב:ט מתייחס לשילה ולירושלים במונחים "מנוחה" ו"נחלה", מובאות שלוש פרשנויות נוספות, וכל אחת מהן נבחנת בהקשר הפסוק.

המשנה קובעת שמי שמקדיש בהמה לקרבן בזמן שהבמות מותרות, אך מקריבה בזמן שהבמות אסורות – אינו חייב כרת. רב כהנא מצמצם דין זה לשוחט בחוץ בלבד, אך מי שמקריב בחוץ חייב כרת. לאחר שהוא מבאר את דרשתו, רבה דוחה את דבריו בשני נימוקים.

המשנה מונה הבדלים בין אופן הקרבת הקרבנות בבמה גדולה לבין הבמות הקטנות, והגמרא מביאה את המקור מן התורה לכל אחד מן ההבדלים.

שתי גרסאות שונות מובאות לגבי הגבלה שקבע רמי בר חמא, וברייתא מובאת לדחות או לתמוך בעמדתו. לבסוף מובאת גם שיטה חלופית של רבי אלעזר.