האם תהיתם פעם עד כמה ה"איפה שאנחנו" משפיע על ה"מי שאנחנו"?  אחרי חודשים של מציאות ישראלית משוגעת, מלחמה שלא מפסיקה לפרוץ ושאלות קיומיות על איך ממשיכים לחיות כאן, החלטתי לצאת למסע. לא כדי להגר, וגם לא באמת באמצעות נתב"ג. בהשראת העיתונאי אריק ויינר וספרו "הגיאוגרפיה של האושר" , אנחנו יוצאים לבדוק האם האושר שלנו נובע רק מהפסיכולוגיה והגנטיקה, או שאולי הוא טמון פשוט בגיאוגרפיה? באקלים שבתוכו אנחנו צומחים, במה שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על החיים ועל איך נכון או מצופה מאתנו לחיות אותם.  התחנה הראשונה שלנו במסע היא יפן. בחרנו להתחיל דווקא ביפן, אולי כי היפני הטיפוסי הוא היצור הכי שונה מהישראלי הממוצע שכמעט ניתן לדמיין. השותפה שלי למסע היא האנתרופולוגית איילת אידלברג, מרצה, וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה ומי שחיה בעצמה ביפן למשך מספר שנים. בשיחה שלנו אנחנו בודקות איך כמה כללי היסוד של התרבות היפנית משפיעים על הרווחה הנפשית – איך סדר וטקסיות מפחיתים חרדה (בניגוד מוחלט לבלגן הישראלי המוכר), איך החיים בחברה שבה הכלל חשוב יותר מהפרט משפיעים על ה"עצמי" ועל המרדף האישי אחרי האושר? מהו מושג ה"איקיגאי": התכלית שגורמת לאנשים לרצות לחיות עד גיל 100? ולמה בשפה היפנית אין מונח למלה "פרישה"? איך קבוצות קטנות של הסדרים כלכליים (מועדוני ה"מואי") מצילות אנשים מבדידות באי אוקינאווה? ולמה, אם יש מקום שבו תרצו להזדקן זה כנראה לא ב"משען רמת אפעל", אלא באיי אוקינאווה, איך העובדה שהיפנים יושבים על הרצפה או על רהיטים נמוכים, תורמת לבריאות ולחיוניות שלהם? לא פסחנו בשיחה שלנו גם על הפתולוגיות היחודיות ליפן כמו התופעה של מוות מתשישות בעבודה? או התאבדות בגלל שלא עמדת בציפיות ממך,  ומדוע למרות היופי, האסתטיקה והעובדה שמלה זו מלה, והסושי טעים בצורה יוצאת דופן – בכל זאת "העם היפני זה עם מדוכדך, אבל הם לא יודעים את זה", כפי שכתב פעם הפרופסור בן עמי שילוני. כמובן שלא הסתפקנו בשיחה הזו רק בלמידה אלא עסקנו גם בהשוואות (בכל זאת, ישראליות..) בחרנו למתוח "קווי תעופה" בין יפן לישראל בכל בנוגע לשאלות הגדולות שעולות בפרק. והענקנו גם ציונים לפי שלושה מדדים מחמירים כמו : מדד הקנאה: במה היפנים פשוט טובים יותר ואנחנו רק יכולות להסתכל עליהם בערגה?  מדד ההשראה: מה אנחנו באמת יכולות (ורוצות) לאמץ לתוך החיים שלנו כאן בישראל? מדד ה"לא תודה": אותם דברים שלא היינו מתחלפות איתם "גם לא בעד שלום", כמו שהילדים שלי אומרים. מוזמנים לשיחה מרחיבת אופקים בימים של צמצום, שתאפשר לכם גם לחזור עם כמה "מזכרות נפשיות" – רעיונות לפעולות והרגלים שנוכל ליישם גם בתוך חיינו, כאן במזרח התיכון המשוגע