ברייתא קובעת שאדם החותך כזית בשר מאבר מן החי, אם חישב עליו למאכל רק לאחר החיתוך – הבשר טהור, אך אם חישב עליו לפני החיתוך – הבשר טמא טומאת אוכלין, כיוון שהוא נוגע באבר (שהוא אב הטומאה משום אבר מן החי) בשעת החיתוך. הגמרא מביאה את קושיית רבי אסי לרבי זירא מדוע מחשבה מביאה לטומאה, הרי מקום החיתוך הוא בית הסתרים וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה. רבא מבהיר שמדובר במקרה שבו באו עליו משקין (הכשר), ורבה בר רב חנן מקשה על כך, בציינו שלא היה צריך הכשר לפי הכלל שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, שהרי כאן הוא בא מאבר שיש לו טומאה חמורה. רבא משיב שכשאוכל משמש כחיבור או לשימוש שאינו בתור אוכל, הוא נחשב "כששימש – מעשה עץ שימש", ואז הכלל של "סופו לטמא טומאה חמורה" אינו חל. הגמרא מביאה חמש קושיות שמתרצים אותן על ידי שימוש באותו הסבר – "כששימש – מעשה עץ שימש".

בחזרה למשנה העוסקת באבר ובשר המדולדלין בבהמה, הגמרא שואלת לטעמו של רבי שמעון המטהר במקרה של מיתת הבהמה, ומקשה על שיטתו שאינה הגיונית בכלל. הגמרא מציעה שרבי שמעון חולק על הרישא של המשנה כשהבהמה עדיין בחיים, וזאת על בסיס הסברו של רבי יוחנן שרבי שמעון דורש מהפסוק "מכל האוכל אשר יאכל" שאוכל מוגדר ככזה רק אם אתה יכול להאכילו לאחרים; כיוון שאבר או בשר המדולדלין מבהמה חיה אסורים באכילה אפילו לאינם יהודים, הם אינם יכולים לטמא טומאת אוכלין. ואולם, רבי זירא מקשה ומסביר שאם רבי שמעון חולק על מקרה זה, הרי זה מפני שהבשר והאבר עדיין מחוברים במידת מה, כפי שנלמד ממשנה במסכת עוקצין ג:ח. לפיכך, הסברו של רבי יוחנן לשיטת רבי שמעון חייב לחול על מקרה אחר. הגמרא מציעה שאולי הוא חל על המציעתא שבה נשחטה הבהמה, אך תירוץ זה קשה גם כן. לאור קשיים אלו, הגמרא חוזרת להבין את דברי רבי שמעון ואת הסברו של רבי יוחנן, שהם מתייחסים לסיפא, לא לגבי האבר המדולדל (שמשם נבעה הקושיה בתחילת הסוגיה), אלא לגבי הבשר המדולדל.

המשנה דנה באבר ובשר המדולדלין באדם חי, וקובעת שהם טהורים בחייו. עם מותו של האדם, הבשר טהור מטומאת אוכלין, בעוד שהאבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי, אך לא משום אבר מן המת, לפי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר.

הגמרא שוב מקשה על דברי רבי שמעון באותו אופן כמו מקודם. כתירוץ ראשון, היא מסבירה שרבי שמעון חולק על הנחת יסוד כללית שעומדת בבסיס דברי רבי מאיר. אך לאחר מכן, הגמרא מבינה את עמדתו של רבי שמעון באופן שונה ויותר ישיר על המשנה, על בסיס משנה במסכת עדויות ו:ג.