שמואל סובר שלדעת רבי עקיבא ניתן להביא יין כקרבן נדבה, והיין נזרק על גבי המזבח. אולם ברייתא מביאה דעה שרבי עקיבא סבר שמדובר בנסך לתוך ספלים בראש המזבח, דבר המעורר קושי על שיטת שמואל. הגמרא מתרצת את הקושי בכך ששמואל סובר כרבי שמעון, והברייתא כרבי יהודה – בשאלה האם דבר שאינו מתכון אסור או מותר, שכן אם מנסכים יין על המזבח, הדבר מכבה חלק מן האש שעל המזבח, והכיבוי אסור מן התורה. מקשים על תירוץ זה, שהרי רבי שמעון עצמו סובר כרבי יהודה נגד רבי שמעון באיסור כיבוי גחלת עץ כשהיא מצויה ברשות הרבים. תירוץ ניתן על ידי הבחנה בין שני המקרים: שמואל סובר כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוון, אך כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה.

דם חטאת שנזרק על בגד לפני שהובא הדם על המזבח – הבגד טעון כיבוס בעזרה. דין זה חל הן על דם חטאות החיצוניות והן על דם חטאות הפנימיות, אך אינו חל על חטאת העוף. הדבר נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ו:יח, המרחיבה ומצמצמת כאחד. נשאלת השאלה: מדוע דווקא העוף יוצא מן הכלל והחטאות הפנימיות נכללות? שלושה תירוצים ניתנו לכך.

שתי שאלות נשאלו על חטאת העוף – תשובה לשאלה השנייה הובאה מברייתא הנוגעת לנושא שלנו, אך שתי השאלות נותרו ללא מענה ברור.

לוי שאל שאלה נוספת: כתם דם שעבר מבגד אחד אל בגד אחר – האם גם הוא טעון כיבוס?