לא חשבתי שהפוסט הזה יגע בכם ככה, אבל אחרי שזה קרה הקלטתי לכם פרק מורחב עם מדריך אישי שכל אחד מכל יוכל להתבונן בו כדי לסיים מלחמות עבר שלא משרתות אותו יותר היום

https://www.instagram.com/p/DH9HDofICzi/?igsh=Z2YzNnNydzV2YzJl

אני מרגיש שאני עובר תהליך של פרישה מודעת, לא פרישה כמו זו שאיתן הכדורגלן עבר בגיל 27 כשקרעתי גיד אכילס ונזרקתי לחיים החדשים ככה בבום, בלי הכנה מוקדמת.

הפעם, מהמקום בו אני נמצא זה מרגיש מצד אחד נכון, מדוייק, ובו זמנית מפחיד, קצת כמו אובדן מבחירה.

אני רגיש בחודש הזה להמון דברים שלא נתתי להם מקום במשך שנים, וזה שואב ממני המון אנרגיה לצד הקצב המהיר שהתרגלתי לרוץ בו בחיים

והחודש הזה הרגיש כמו לשחק עבור 2 שחקנים:

1.איתן ההישגי

2.⁠ואיתן הרגיש שההרדמה המנטלית שלו התפוגגה

ולא, אני לא טס מחר לתאילנד לחבק עצים, וגם לא מכריז על חופשה, לא מאמין בבולשיט הזה, להפך, אני בטירוף ואהבה למה שאני עושה, ומרגיש שרק התחממתי עם הסיפור המופלא הזה שנקרא החיים, ואני הולך רק הולך להגדיל – אבל בדרך שתתאים למקום שבו אני מונח היום

אז מה כל הסיפור?

כדי להבין אותו צריך ללכת אחורה, ממש לילדות שלי, אני אסביר, תחזיקו ראש…

נולדתי ״מבוגר״,

יעיד כל מי שגדל איתי.

מילדות זוכר את החיים כקרב, תחרות – לא כמשחק! קרב שבו תמיד צריך להיות מוכן, דרוך, לשרוד, להקדים את האויב, להחזיק הכל ביחד – בלי לעצור, בלי לנוח, בלי להראות חולשה.

וזה השתלם לי ככדורגלן בענק, גדלתי להיות ספורטאי של עבודה קשה – לא כוכב של כישרון טבעי.

וכשאתה חי ככה? אתה לא יכול סתם לקחת הפסקה, או חלילה לשחרר.

אתה לא יכול פשוט להגיד ‘אני עייף’, ‘אני צריך זמן לעצמי’, כי ״מנוחת הנפש זה לחלשים״.

ובגלל של״ילדים מבוגרים״ כמוני יש כח סבל אמאלה ואבאלה (אם אתם כאלה אתם יודעים על מה אני מדבר) הדרך היחידה שלנו לשחרר קצת או השם יעזור ״לבחור בעצמנו בלי אשמה״ היא רק דרך מופע מרהיב של פציעה, קריסה, כזו שכולם יראו ויאשרו שאין פה תרמית (אגב, אם אתם חייבים להגיע לקצה כדי להרשות לעצמם לנוח בלי אשמה אתם בוודאות יודעים על מה אני מדבר) – אבל אז עוד לא ידעתי את זה.

אז דחפתי את עצמי לקצה שוב ושוב בלי להקשיב לגוף שלי, עם אפס רגישות לצרכים הפרטיים שלי, אז הגוף מצא דרך להכריח אותי לקחת חופש מעולם הכדורגל – בדרך שלא רציתי – בקריסה.

הקריסה שלי הייתה בגיל 27 כשקרעתי את גיד אכילס בצורה אכזרית, שאילצה אותי לפרוש מעולם הכדורגל שהיה כל חיי.

לפרוש מכדורגל היה שבר גדול,

אבל בדיעבד זו הייתה קפיצת המדרגה הכי גדולה שלי בחיים

כי מאז קרו לי דברים מופלאים עליהם מודה לבורא כל יום

למרות השיקום הארוך והמתיש שעברתי רק כדי לחזור לעמוד על הרגליים ולחזור ללכת בלי קביים

ולאחרונה אני מרגיש שאני לקראת קפיצה נוספת בחיים, והדבר המטורף ששמתי לב אליו הוא האוטומט שלי שהדרך היחידה שהוא למד דרכו לקפוץ לרמה הבאה שלו בחיים היא… צדקתם, פציעה.

ההבנה הזו התחדדה כשחבר אמר לי: ״בניגוד אליך – אני לא יודע לעבוד עם מצבר ריק!״

זאת הייתה הכאפה הראשונה.

הכאפה השניה הגיע עם השאלה השניה שלו שטלטלה אותי, הוא שאל: ״תגיד, מתי אמרתי לאיתן הילד שנגמרה המלחמה?״

שקט בקהל (הפנימי שלי), כי האמת היא מעולם לא אמרתי לעצמי – ״המלחמה נגמרה״. קרוב ל-30 שנה שלא הסתכלתי בראי ואמרתי לעצמי: ״איתן, המלחמה נגמרה, שחרר״

ועכשיו רגע לפני שאני מרים ״מופע פציעה״ חדש אני מזכיר לעצמי שאני לא איתן בן ה-27 ש״היה צריך״ להיפצע כדי לצאת מאורח חיים שלא תאם את החזון העתידי שלו, מזכיר לעצמי שאני כבר לא איתן שמוכן היה לספוג מעצמו התעללות ואורח חיים מוגזם של ״חיים כקרב בלתי פוסק״ מוגזם כדי לתחזק את ההישגים ומטרות

ועכשיו הזמן שלי לעשות את זה נכון,

עבורי ועבור כל האנשים החזקים כמוני שלא הרשו לעצמם לנהל את המלחמה הפנימית שלהם נכון

כי יש לנו מספיק מלחמות לנהל בחוץ

מול אויבים גדולים יותר

אבל את זאת שבתוכי אני מעוניין לסיים

❤️פרק שמוקדש לכל ״הילדים המבוגרים״ מבניכם  שלא אישרו לעצמם לסיים את המלחמה מבפנים, או שעדיין חיים היום מלחמות עבר שכבר אין בהם צורך