רוח הרפאים של האב – מביאליק ועד נתניהו

בתוך ארגז הקרטון שמצאתי לצד מיטתה של דודתי, חנה, לאחר מותה, הצטופפו בערבוביה עשרות מכתבים ודפי יומן, שהלכו והצהיבו במשך עשרות שנים, אוצרים בתוכם עלבון בין-דורי שליווה את חייו של בעלה, אריה לרנר, עד שמצא לבסוף את היכולת והאמצעים לנקום את נקמת אביו.

כטריגר להיזכרות בסיפור הנקמה וההתעללות המפותל הזה שימשה דמותו של ראש הממשלה, שנדמה שהוא מחזיק בגרונותיהם של המדינה ושל בני עמו, זה כבר שנות דור, בגין עלבון אביו.

ביוגרפים, חוקרים ומשקיפים פוליטיים ולפרקים אף בנימין נתניהו עצמו, הצביעו על תחושת עוול שנגרם לבנציון האב – הטענה שנרדף ומודר על ידי האקדמיה ההגמונית של מפא"י בשל הזדהותו עם הזרם הרוויזיוניסטי עד לעקירת המשפחה עקב כך לארה"ב –  כמפתח להבנת הפסיכולוגיה הפוליטית של נתניהו הבן ומניעי העומק שלו.

​​​​התחושה הזאת שימשה בסיס רעיוני לבניית הברית הפוליטית שלו עם קבוצות אחרות שחשו מודרות על ידי הממסד הוותיק – המזרחים, החרדים והימין הקיצוני.

​​אפשר, אם כן, לפרש את שאיפתו של נתניהו לכוח ולשלטון אינסופי כ"תיקון היסטורי" לעוול שנעשה לאביו. אם האב נדחק לשוליים ונאלץ לגלות מהארץ, הבן כבש את פסגת השלטון והפך למנהיג דומיננטי, שהשיג סוג של נקמה היסטורית וניצחון על "האליטה" הישנה והפוגענית.

למרות זאת, היחסים בין האב ובנו לא היו פשוטים. ​לצד ההערצה הרבה שהפגין נתניהו כלפי אביו בלט יחסו האמביוולנטי של האב לבנו. בכמה ראיונות הביע בנציון ספקות לגבי התאמתו של בנימין לתפקיד ראש ממשלה והוא אף טען שביבי איננו איש המעלה כמו אחיו המת, יוני נתניהו. מכאן נבע הצורך הבלתי פוסק של בנימין נתניהו להוכיח את עצמו בפני אביו ולרצות אותו. בחייו וגם לאחר מותו.

בכל פעם שאני מהרהר בכך אני נזכר בארגז שהופקד בידי לאחר מותה של דודתי, ובו צרור מכתבים ופרקי יומן, שסיפרו כיצד ח.נ. ביאליק, עורך "השילוח", התעלל במשורר היגון יעקב לרנר וכיצד בנו, אריה, שהיה דודי, הגן על כבוד אביו המושפל והתעלל באחרים, כמו חיים באר ויהונתן גפן, כשהפך בעצמו לעורך בעיתון דבר. ואיך אנשים קשים עם עצמם וסביבתם יכולים, בכל זאת, לברוא יצירת מופת אחת שכולה רוך, פיוט ואהבה תמימה. אלה דברים שלמדתי על כוחו של העלבון והמעבר הבין-דורי שלו, שמצאתי גם במשפחתי ובעצמי.

לקריאת הפרק המלא כנסו לאתר פרות קדושות

מהדורה מקוצרת של הטקסט פורסמה ביום שישי, 29.5.2026, במוסף הארץ – "ספרים תרבות ואמנות".